חזרה לראשי

יום הזיכרון השבור

זיו ציפה בכיליון עיניים לגיוס. “בא לי כבר להיות בצבא” הוא אמר.
חיים ואני הסתכלנו עליו בפליאה. לשנינו היה ברור שמתגייסים רק כי חייבים.
כמה חודשים לאחר מכן כבר היינו שלושתנו כל אחד בטירונות שלו.
חיים בחיל האוויר, אני בחיל הים, וזיו . . . בהנדסה קרבית.
הגורל סנכרן לשלושתנו יציאה באותה שבת. ישבנו בחדרו של זיו. מצב רוחו היה שפוף.
הוא גילה שהצבא לא באמת היה הדבר אליו כה השתוקק.
למחרת כמה שעות אחרי שחזרתי לטירונות הסמל שולח אותי אל פקידת הת”ש.
זו מבשרת לי בלקוניות “חברך זיו התאבד ואתה יוצא ללוויה שלו.”
אני יוצא מהמשרד שלה. אני חייל בודד שהוריו בחו”ל ואני במחנה טירונים אי שם בשטחים וחברי הטוב מת.
על כל הסלט הזה משתלטת המחשבה שאני יוצא לחופשה מהחור הזה.
לוויה צבאית. מתחבק עם הוריו האהובים של זיו. ההודעה הרשמית של הצבא היא שסיבת המוות אינה ידועה.
זיו נמצא ירוי בחדרו בבית הוריו. אולי זו תאונה?
הוריו מראים לי את מסלול הקליע שהמשיך לטייל בבית לאחר שיצא מגופו.
מחדרו של זיו אל המסדרון ומשם אל חדר השינה של ההורים בו פילס דרכו דרך ארון בגדים וסיים את מסלולו על הקיר מעל מיטתם.
החורים שהקליע יצר בקירות ובארון כוסו והוסתרו עם מדבקות של דרדסים.
המחשבה הבאה שהשתלטה על ראשי היא האם על אחת החליפות של אבא של זיו גם יש מדבקה של דרדס.
בדרכי חזרה לבסיס אני נרדם באוטובוס, מפספס את התחנה, ומתעורר באיזה יישוב ערבי.
אני חייל מבולבל שלא יודע מה לעשות. מרים יד לעצור טרמפ כמו שזיו, חיים, ואני נהגנו לעשות כדי להגיע לים.
רכב של מתנחל עוצר לידי ומסיע אותי לבסיס. להפתעתי אף אחד אינו מעיר לי שאיחרתי בכמה שעות.
חוזר מיד אל שגרת התיזוזים והשמירות.
שנים לאחר מכן זיו היה מופיע מדי פעם בחלומות שלי באותה עלילה, בווריאציות שונות.
תחילה אני מופתע ושמח שהוא חי אך הוא אינו מדבר ותוך כמה דקות מנסה להרוג אותי בדרך זו או אחרת, כמו למשל להפיל אותי מהמרפסת בבית שלי.
36 שנים חלפו מאז לכתו של זיו. פעמיים מהגיל שלו שלעד יישאר חי שנים.

מתוך טקס יום הזיכרון השבור, אפריל 2020

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.